פרק 16: גנב בלילה

חמשירים מאת מג ויניב, המספרים על המתרחש בפרק:

בילבו הפורץ רצה לשים לזאת קץ בחשכת הליל התגנב אל מחנה "האויב" איתם התדיין והתייעץ. באומץ רב ובהיגיון הציע להם את ה"ארקנסטון" שתהיה להם למקח ושתורין ילמד הלקח ושסוף סוף יהיה סוף לזה השגעון. רצה לדבר עם גאנדאלף על יותר מדבר, אך היה חייב למהר אל ההר, שלא יגלו הגמדים את מעשיו, ואז יחשב למת כבר עכשיו, על כן עזב את גאנדאלף מהר.

**

בפרק זה מתגלה בילבו בשיאו ומגלה יותר הגיון וחוכמה מהגמדים. אבל אין זה פלא, כיוון שבילבו הוא "האדם המודרני" היחידי בסיפור. טום שיפי, בספרו 'Tolkien: Author of the Century', מנתח את דמותו של בילבו ומגיע למסקנה כי היא דמות מודרנית. הרי, בסך הכל, מה הוא בילבו? בילבו הוא אדם מודרני לחלוטין החי בארץ מסודרת, בה הדרקונים והמפלצות הן אגדה בלבד. הגמדים, גאנדאלף, האורקים – כולם דמויות מיתיות והרואיות, שכמו נלקחו מהסאגות ומהאדות הקדומות, אך בילבו אינו כזה.

האדם השייך לתרבות המודרנית לא נותן דעתו לכסף ולזהב, אלא לשלום. בילבו יצא למסע כיוון שגאנדאלף הכריח אותו, לא מכיוון שהתעניין באוצר. יתר הדמויות בסיפור – הגמדים, גאנדאלף, בני הלילית ואנשי האגם, כולם מתעניינים בזהב וחלקם אף מוכנים להלחם עליו.

מדוע הגמדים אינם מוכנים לוותר אף על חלק קטן מהאוצר? באדה מוזכרת לראשונה "קללת הזהב". הגמד אנדווארי (Andvari), היה בעל עושר רב. האל לוקי שדד ממנו את אוצרו, על מנת לתת אותו למלך הרידמר (Hreidmar) שאת בנו, אות'ר (Otter), הרגו, בטעות, האלים.

אך הגמד לא מוותר כל כך מהר ומקלל את הזהב – מעתה ימיט הזהב אסון וצרה על כל מי שמחזיק בו, בעיקר בשל תאוות בצע. את Hreidmar רצחו בדם קר בניו, פאפניר (Fafnir) ורגין (Regin). פאפניר שודד מאחיו את כל הזהב והופך לדרקון, ששומר על הזהב. את הדרקון הורג זיגפריד (Sigurd), גיבור ובנו המאומץ של רגין, ולאחר מכן, הוא הורג גם את רגין. המשך סיפורו של זיגפריד מופיע באפוס של ואגנר – 'טבעת הניבלונג'.

טולקין הכיר היטב את מיתוס "קללת הזהב" והשתמש בו במיתולוגיה שלו, באחד הטקסטים המוקדמים ביותר – ה'נאוגלפרינג' שנכתב בשנים 1917-1918 ומופיע ב- 'Book of Lost Tales II'. זהבו של מים הגמד, גורם לטבח חבורתו של אורין (לאחר מכן הורין) ולמותם של רבים מבני הלילית. לאחר מכן גורם הזהב לנוֹם בשם Ufedhin לבגוד ולבסוף להרוג את המלך Tinwelint.

הסיפור הזה השתנה מעט מאד בגרסאות השונות של הסילמריליאון, וניתן למצוא אותו בגרסה זהה כמעט (מלבד שינויי השמות) גם בגרסאות המאוחרות יותר – עדות לכך ש"'קללת הזהב" בהחלט שבתה את דמיונו של טולקין, ולראיה – הוא השתמש בה גם ב'הוביט'. זהב הדרקון מעוור הרבה אנשים – את הגמדים, המסרבים לוותר אף על חלק זעום ממנו, את אנשי האגם, אשר מוכנים להסתכן במלחמה, את בני הלילית (למרות שבמידה פחותה יותר) ואת ראש העיר, שאף מוצא את מותו, בסוף הספר, בגלל התאווה הבלתי נשלטת לזהב.

התאווה לזהב ו'קללת הזהב' מופיעים בשיר, המופיע גם ב'הרפתקאות טום בומבדיל'. השיר תורגם מחדש על ידי דני אורבך, ואני מצרף אותו כאן ,בתוספת הפרשנויות שלו לבתים השונים.

האוצר

בנעורי התבל עת אורה של חמה, עול ימים ובוהק עוד על פני אדמה, והסהר צעיר בנעוריו הרכים, על זהב ועל כסף זימרו מלאכים ואלים על שכיות החמדה שוררו, עלי דשא ירוק נוגה פז הם פיזרו, במימי הנהר טוהר כסף זרם, בימי בני לילית עת צעיר העולם. עוד בטרם דרקון במחשך התפתל, ובטרם מלאה ברשעה התבל, כסיוט נפתחו שערי גיהנום, ובטרם ראו גמדים אור היום, בני לילית פייטו על יפי התבל, וידם יד אומן תכשיטים תחשל, בבטנה של גבעה ירוקה קסמיהם, בזהב ובכסף מלאו ידיהם, עת יצרו שלל שכיות חמדת עין ולב, ואורת כתריהם בהירה עד כאב, אך נגזר גורלם ויומם נארר, ותהומה שקעו בשְאוֹן קטל אכזר, נכבלו בשלשלת, גווע אף שירם, כך נגנז ונשכח אט מלב אוצרם. לב חמדן בלא שיר או חיוך טוב וחם, בחשכת מערות זהבם כך ערם, אָגַרוֹ במסתור היכלות אפלים, ועולם בני לילית נתכסה בצללים.

זוהי למעשה ההקדמה לשיר, המתארת את השחתת האוצר. מה שהיה יפה בהתחלה, הפך, בגלל החמדנות (שמקורה במורגות, הרמזים לכך חזקים וברורים מאד), לקללה מרבת צרה, דבר שיבואר בשיר עצמו. הבית הראשון מתאר את קורותיו של גמד שמצא את אוצרם של בני הלילית:

במאורה אפלה חי גמד מקומט, שחחה קומתו, יתהלך בה אט אט, באורת הזהב הוא מילא את ידיו, וליבו זוֹהַר כסף טהור כה יאהב, בם הכה בקורנס מחודד עד זוב דם, בפטיש וסדן הוא חישלם ועיבדם, הוא יצר לו טבעת בוהקת באור, מַטְבֵּעוֹת מזהב ומכסף טהור, כך חשב הוא לקנות שועי ארץ רמים, מלכים ותפארת שרים איומים. אך עורו צהבהב על גולגולת קמוטה, וכבדו שתי אוזניו, בעיניו עלטה. בידיו הכחושות הוא היפך מטילים, תרשישי יהלום זוהרים בן נופלים. הוא דבר לא שמע עת רעד במחשך ההיכל בשאון אש קדום ונשכח, מחלום הזהב איש אותו לא העיר, עת הרווה צמאונו הדרקון הצעיר, וישטוף הקיטור את דלתו השחורה, ריחשו להבות על ריצפת מאורה, ובדד הוא גווע בלא איש וגלמוד, ואבק עצמותיו במחשך עוד אבוד.

חטאו של הגמד האומלל ברור היטב – הוא הפך לעבד לחמדנות, קבר את האוצר, אותו פיזרו האלים בנדיבות בתוך הטבע החי, במערה מתה וחשוכה, ורצה לקנות באמצעותו את כוחם של מלכים. החמדנות וההקשרות לאוצר עיוורו אותו, עד שלא הבחין בדרקון הצעיר שבא לרשת את האוצר. כאן מפנה הזקן את מקומו לצעיר, שיורש את האוצר ועושה אותן הטעויות בדיוק. הבית השני מתאר את קורותיו של אותו הדרקון הצעיר, שהרג את הגמד הזקן ולקח את אוצרו לעצמו. כמובן שהעלילה קופצת זמן רב קדימה:

תחת סלע אפור חי שלדו של דרקון, עצמותיו דואבות ובַּעֶלֶט ישכון, וגוועו נעוריו בצללים זה מכבר, כל שמחת בחרותו נקברה בעפר. וכבדו אבריו, כה רפוי, מקומט וראשו בכבדות על הקרקע נשמט. בכבשן לבבו להבה כבר כבתה, ולרמץ קפוא ודומם היתה. כבר שנים ארוכות התמסר לזהב, בנחושתיים לכסף כבול, מאוהב, ודבקו הפנינים לבטנו בְּרִפְשָה, לשונו יהלום ותרשיש אך ביקשה, הוא שאף לקרבו וליקק יום וליל, מטילים של זהב בהיכל אבן צל. הוא ידע אי תשכון כל טבעת קטנה, שבצל כנף שמאלו באוצר עגונה. וכך על מצע זהבו הקישח, בלא אור חמה, כוכבים או ירח, על גנב הוא יחלום שיגזול אוצרו, את דמו הוא ישתה וימלוק צווארו, עצמותיו ירסק ויטרוף בשרו, אך אוזניו כה כבדו ובקושי ינשום, לא ישמע מסביבו עת הסהר ייהום. שריון של פלדה שם שקשק וצלצל, הלוחם הצעיר העטוי בברזל, וקולו מהדהד במחשך מאורה, הוא שלף את חרבו – חזקה, בהירה ויזעק לדרקון בקריאת התיגר- כי ימוש ממרבץ ויגן על אוצר. ושיניו נועזות כסכין מחודד, ועורו כה נוקשה לא יבקע אף אחד, אך ברזל קְרָעוֹ ודמו שם נשפך, הוא חרחר וכבה לבבו במחשך.

כמו הגמד, גם הדרקון מתעוור ומורעל בידי החמדנות. גם הוא רובץ על האוצר במערה חשוכה, לא עושה איתו דבר וניזון מחמדנות אפלה, המגבירה את האכזריות הטבועה בו גם כך. גם הוא מזדקן, מתבלה ומתנוון, ומרוב שהוא עסוק במחשבות על גנבים, לא מבחין בלוחם הצעיר, שהורג אותו ולוקח, בפעם השנייה, את האוצר. לכאורה, סצינה ידועה וחיובית – לוחם צעיר, המתואר כגיבור, הורג דרקון מרושע ולוקח אוצר. האם ישתמש בו למטרות צודקות, או יהפוך לחמדן ויתנוון בעצמו? הבית השלישי מבהיר לנו מה קרה לאותו לוחם צעיר, היורש השלישי של האוצר, כעבור שנים:

על כס קר ודומם של מלכות ישב שר, חלולות הן עיניו וקמוט הצוואר, וזקנו הלבן בצל כתר אפל, על ברכיו הגרומות מתפזר ונופל. ופיו מאכל ומשקה לא טעם, משירה ושמחת בני אנוש כבר נדם, רק לחשוב מסוגל על אוצר זהבו, שמכל חי על פני אדמה אהבו, חתמו בתיבות, במנעול ובריחים, במרתף האוצר האפל מושלכים. על זהב ועל כסף, פנינים בהירות, שבבוהק חולה ומחוויר זוהרות. בעמקי אדמה הן טמונות וקבורות, בדלתות פֶּלֶד עז ויוקד נשמרות. וחרבות אביריו נתכסו חלודה, תהילת נעוריו בצללים כבר אבדה, שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח, וחוטמו לא הריח הדם הניטח, עלי דשא ירוק בו תקעו שופרות, וראֹה לא ראו שתי עיניו העיוורות, להבי חרבות של נקם בהירות. בהיכל מלכותו אש יוקדת שילחו, ושרידיו לבור קבר קפוא הושלכו.

למעשה, גורלו של הלוחם אינו שונה מגורלם של הגמד והדרקון. הוא אינו משכיל להשתמש באוצר בתבונה, אלא שוגה באותה חמדנות הרסנית. גם הוא קובר את האוצר באדמה ושומר עליו בקנאות כזו, עד שדבר אחר לא מעניין אותו. הוא מאבד את כל העונג והעניין שבחיים, החרב שלו, שפעם היתה בהירה ובוהקת, מחלידה, וגם הוא, כמו הדרקון והגמד, חוטא בחטא העוול. הקטע "שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח" מלמד כי השלטון שלו אינו צודק, ככל הנראה בהשפעת תאוותו לזהב.

במחשך עוד שוכנה תחת צוק סלע קר, שכוחה מכל לב ערמה של אוצר. נעולה בבריח דלתות של פלדה, מכל חי לעולמי עולמים אבודה. במרום הגבעה יצמח דשא ירוק, יזמרו ציפורים את שירן המתוק, וכבשים ליחכו עשב טוב שעָרַב, יֵנַשְבוּ הרוחות מחוף ים מערב. רק האופל ישמור האוצר העתיק, ובְּעֶלֶט קפוא וטחוב בו יחזיק, לעדי עד בצל הניקרה הסלעית, עת הארץ ערה ונמים בני לילית.

האוצר המקולל, מרבה הצרה, שהושחת בידי הרוע שמקורו במורגות, נשמר בסופו של דבר במקום הראוי לו, בור חשוך ואפל. ובסופו של דבר הכל חוזר למסלולו – כבשים רועות בדשא הירוק, בגבעה מתחתיה קבור האוצר והרוח מהים נושבת. בסופו של דבר, כך אומר טולקין, הזהב והיהלומים, שנוצרו בידי בני הלילית, ומטרתם האמיתית עוותה כל כך, נשארים חסומים בפני כל היצורים החיים, ומוטב כך.

כמו מרבית השירים שהופיעו ב'הרפתקאותיו של טום בומבדיל', גם שיר 'האוצר' הוא שכתוב ועריכה של שיר מוקדם יותר. השיר המקורי, המהווה דוגמה מצויינת להתעניינות העצומה של טולקין ב"קללת הזהב", הופיע ב-'Gryphon', המגזין של אוניברסיטת לידס. כותרת השיר נלקחה מ'ביאוולף':

Iúmonna gold galdre bewunden

There were elves olden and strong spells

Under green hills in hollow dells

The sang o`er the gold they wrought with mirth,

In the deeps of time in the young earth,

Ere Hell was digged, ere the dragon’s brood

Or the dwarves were spawned in dungeons rudw;

And men there were in few lands

That caught some cunning of their mouths and hands,

Yet the doom came and their songs failed,

And greed that made them not to its holes haled

Their gems and gold and their loveliness,

And the sadows fell on Elfinesse.

There was an old dwarf in a deep grot

That counted the fold things he had got,

That the dwarves had stolen from men and elves

And kept in the dark to their gloomy selves.

His eyes grew dim and his eyes dull.

And the skin was yellow on his old skull;

There ran unseen through his bony claw

The faint glimmer of gems without a flaw

He heard not the feet that shook the earth,

Nor the rush of wings, not the brazen mirth

Of dragons young in their fiery lust:

His hopw was in gold and in Jewels his trust.

Yet a dragon found his dark cold hole

And he lost the earth and the things he stole.

There was an old dragon under an old stone

Blinking with red eyes all alone.

The flames of his feiry heart burnt dim;

He was knobbed and wrinkled and bent of limb;

His joy was dead and his cruel youth,

But his lust still smouldered and he had no ruth.

To the slime of his belly the gems stuck thick

And his things of golds he would snuff and lick

As he lay thereon and dreamed of the woe

And grinding anguish thieves would know

That ever sat a finger on one small ring;

And dreaming uneasy he stirred a wing.

He heard not the step nor the harness clink

Till the fearless warrior at his cavern’s brink

Called him come out and fight for his gold,

Yet iron rent his heart with anguish cold.

There was an old king on a high throne:

His white beard was laid on his knees of bone,

And his mouth savoured not meat nor drink,

Nor his ears song, he could only think

Of his huge chest with carven lid

Where the gold and jewels unseen lay hid

In a secret treasury in the dark ground,

Whose mighty doors were iron-bound

The swords of his warriors did dull and rust,

His glory was tarnished and his rule unjust,

His halls hollow and his bowers cold,

But he was king of elfin gold.

He heard not the horns in the mountain pass,

He smelt not the blood on the trodden grass,

Yet his halls were burned and his kingdom lost,

In a grave unhonoured his bones were tossed.

There is an old hoard in a dark rock

Forgotten behind doors none can unlock.

The keys are lost and the path gone,

The mound unheeded that the grass grow on;

The sheep crop it and the larks rise

From his green mantle, and no man’s eyes

Shall find its secret, till those return

Who wrought the treasure, till again burn

The lights of faery, and the woods shake,

And songs long silent once more awake.

טום שיפי כתב על השיר, במאמרו 'גרסאות האוצר', שהתפרסם במגזין 'Lembas', של הקהילה ההולנדית:

"הפואמה בנויה כמו שירה באנגלית עתיקה, כך שכל שורה מחולקת לשתיים, עם פסיק או עם מילת קישור המפרידה ביניהן. כל חצי שורה כוללת ארבע או חמש הברות (לעיתים נדירות שלוש), ושני טעמים חזקים הנמצאים, בדרך כלל, בהברות עוקבות. תכונות אלו מאפיינות שירה אנגלית מקורית, הרבה יותר משירה שנלמדה מהצרפתים… טולקין שילב עלילה אנגלית עתיקה, עם מילים באנגלית עתיקה ומשהו שמאד קרוב לסגנון באנגלית עתיקה, כאילו הוא רצה להראות שזה יתכן."

קל לראות כיצד בעולמו של ה'הוביט', שקשור מאד ל'ביאוולף' וגם לסאגות האיסלנדיות, קיימת חשיבות עצומה לזהב. זהב הוא לא רק אמצעי תשלום, יש לו מימד מיתי רב עוצמה, וטולקין לא רק שידע זאת, אלא גם שילב זאת ביצירותיו השונות וכן בפואמות שהזכרתי לעיל.

**

המקרה של תראין הוא אחד המקרים הבודדים, בהם ניתן לתפוס את טולקין בשגיאה, על אף שהוא עצמו לא הודה בכך. למרות שהשגיאה תוקנה, נותר לה שריד במשפט הבא:

"היות והארקנסטון של אבי," אמר [תורין] " (עמ' 214, תרגום הטייסים).

הארקנסטון מעולם לא היתה של תראין, אביו של תורין. תרור, סבו של תורין, היה המלך שמתחת להר, אז מדוע כתוב על המפה שמצורפת ל'הוביט': "Here of old was thrain King under the Mountain"? ומדוע מצויין כאן "הארקנסטון של אבי"?

אני משער כי בשלב כלשהו בכתיבת ה'הוביט', אכן היה תראין המלך תחת ההר, ובשלב מאוחר יותר טולקין שינה דעתו והפך את תרור למלך תחת ההר.

לאחר שקוראים הבחינו בסתירה הזו וכתבו על כך לטולקין, ציין טולקין, בהקדמה למהדורה השניה של 'שר הטבעות':

"A final note may be added, on a point raised by several students of the lore of the period. On Thror's Map is written "Here of old was Thrain King under the Mountain"; yet Thrain was the son of Thror, the last King under the Mountain before the coming of the dragon. The Map, however, is not in error. Names are often repeated in dynasties, and the genealogies show that a distant ancestor of Thror was referred to, Thrain I, a fugitive from Moria, who first discovered the Lonely Mountain, Erebor, and ruled there for a while, before his people moved on to the remoter mountains of the North."

במהדורה השלישית הוסיף טולקין איזכור לתראין הראשון, מייסד שושלת של תורין, בפרק 'מסיבה בלתי צפויה'.

כמו כן, מופיע איזכור לתראין הראשון בפרק השלישי של נספח א' ב'שר הטבעות'.

האם תראין הראשון היה קיים כל הזמן בראשו של טולקין או שמא הוא נוצר רק כתירוץ לבלבול? לטולקין הפתרונים.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות