אבני הכשף

מאת: משה דור
על "הסילמאריליון", ספרו החדש של טולקין

תימלול דיגיטלי: פי-סאורון
תחקיר והגהה: לילי יודינסקי

מתוך מדור ספרות, מעריב 28.10.1977, עמוד 37
* התעתיק נאמן למאמר המקורי.

"סוף סוף", נאנחו החסידים ברגש הקלה ועטו על 800 אלף העותקים בכריכה קשה, שיצאו אל השוק בבריטניה לאחר מסע-פירסומת נרחב. המבקרים היו נלהבים הרבה פחות למיקרא ה"סילמאריליון", יצירתו של ג'ון רונאלד רעואל טולקין, שהתפרסמה לאחר-מות. הבן, כריסטופר, שטרח בעריכתם של ערימת כתבי-היד שהותיר אביו אחריו, עשה אל-נכון כמיטב יכולתו, אבל הביקורת הבריטית עיקמה את החוטם.

ג'.ר.ר. טולקין מת ב-1973 והוא בן 81. על ה"סילמאריליון" עבד למן 1917, בהפסקות, ולא זכה לשפצו, כפי שהיה רוצה, במו-ידיו. "אינני יכול למצוא בו את ידי ואת רגלי", מקונן וודרו ווייאט.

בימים אלה הגיע הספר לידי, והואיל ואני נמנה עם החסידים והמצפים, עלעלתי בו בידיים רועדות. לא, המלאכה איננה קלה. אבל מיתולוגיה זו של "העולם התיכון", שעל-פי הכרונולוגיה שלה היא קודמת ל"שר הטבעות", עדיין יש בה היסודות שבכוחם שבה הפרופסור מאוכספורד את לב קוראיו. ארשה לעצמי לצטט שוב את וודרו ווייאט (לבי לא ייתנני לעשות זאת לגבי הקטילה המוחלטת שדן לה את הספר אנתוני ברג'ס):

"ובכל-זאת יש קסם עז, יש עוצמה, יש סקרנות שכתבי טולקין מעוררים. הוא פורט על מיתרים קדמוניים שיש לאל-ידי לשמוע רק במעומעם, אם בכלל. חש אני כאילו היו רגלי ניצבות בפתח אולם-קונצרטים ענקי המלא קהל עצום שהתלהבותו מפליאה אותי ואני יודע כי אם אכנס פנימה אשתאה אפילו יותר. יש רבבות המבינים את טולקין ומוצאים אותו מבדר; יש בנו כאלה שנבצר מהם הדבר".

אני נמנה עם אלה שבשבילם טולקין הוא מקור לא-אכזב של בידור. בידור? המלה מרתיעה מעט, משום מה. בשבילי הוא הרבה יותר מזה, טולקין הוא בורא עולם. ובעולם הזה אתה, אם יש בך המרכיבים המתאימים, מאבד את עצמך – מרצונך הטוב. אייסקפיזם? בהחלט. בהשליכך הצידה את כל האלגוריות שתלו הפרשנים, אתה נכנע, קודם כל, לתעוזת הכשף. זה, אולי, נגרע ממנו לא מעט ב"סילמאריליון", שחלקים ממנו עושים רושם של קומפילאציה מיתולוגית-פילולוגית הטעונה מורה נבוכים; אבל עדיין נשתמר הכשף די-הצורך לפתוח בפני המשתוקק אליה את דלתות הפאנטאסיה.

עולם הפאנטאסיה – לא סתם עולם הדמיון; העולם המורכב מאוד, העשיר מאוד, הקסום מאוד והמחריד מאוד, שלפתע פתאום, ממש כמו קסם של אותה טבעת המשמשת ציר הטרילוגיה "שר הטבעות" ובאה לפנינו לראשונה ב"הוביט", עשה את ה"דון" מאוכספורד לסופר מפורסם ועשיר.

לפתע – מפני ש"ההוביט", סיפור-הילדים הנפלא, הופיע ב-1937 וזכה להידפס רק מפני – כך מספרת אגדת טולקין – שריינר, בנו של המו"ל סר סטנלי אנווין, שהיה אז בן עשר, קרא את כתב-היד ותבע מאביו להוציאו לאור. אותו ריינר עצמו שיכנע את אביו, בשנת 1954, להסכים לפירסום "שר הטבעות" במלואו, אף-על-פי שהלז נבעת לנוכח שפע המלים.
בסוף שנות החמישים כבר היה לטולקין קהל מעריצים קטן אבל נאמן.

המהפך הגדול התחולל בארצות-הברית, כאשר הסטודנטים גילו את "שר הטבעות" במהדורת-כיס, במחצית שנות השישים. פולחן טולקין סחף את המיכללות מחוף אל חוף: הצעירים הזדהו עם המיתוס החדש, עם דחיית העולם המתועש וההתנכרות אליו. ההתלהבות עברה מאמריקה לבריטניה, וצררה בכנפיה את "ההוביט", שגרעינו נזרע בסיפורי-המעשיות שהיה טולקין מספר לילדיו. היא לא דעכה עד עצם היום הזה.

***

טולקין, יליד דרום-אפריקה שבגיל ארבע הובא לאנגליה, נתייתם בילדותו, סיים את אוכספורד, שירת בצבא הבריטי במלחמת-העולם הראשונה ונפצע בצרפת, היה מרצה לאנגלו-סאכסית באוניברסיטת לידס לפני שעבר לאוכספורד, שם כיהן תחילה כפרופסור לאנגלו-סכסית ואחרי-כן כפרופסור לספרות וללשון אנגלית.

האנגלו-סאכסית, ובעיות הלשון בכלל, היו מניע בלתי-אמצעי לניסיון לגשר על-פני התהום שבין "הספרות" לבין "הפילולוגיה", ולנסיון הנוסף ליצור שפה פרטית, ומיתולוגיה פרטית, שהיא פועל-יוצא של הלשון. הלשון והמיתולוגיה נתלכדו ביצירתו, בבריאת אותו עולם שתחילה היו גיבוריו "הוביטים" – יצורים שוחרי-נוחיות, חסרי אמביציות, רחוקים מלעשות רושם הירואי, בקיצור נציגים אופייניים של המעמד הבינוני האנגלי – ואחרי כן נתאכלס בבריות שלא היו אלא פירות של דמיון מפליג ונעשה לזירת ההתגוששות הגדולה בין כוחות הטוב והרע, החושך והאור.

על-פני כל אלה ריחף הדוק הענוג של הפאנטאסיה, שהדגיש את הריחוק בין החווייה הטולקינית, התומכת יתדותיה בכרי-הדשא האנגליים הירוקים, לבין מה שהיה מכונה בפיו "סובטופיה", כל השנוא עליו בסכנו את המיטב שבאופי האנגלי – הביורוקראטיה, כלי-התיקשורת ההמוניים, התעשייה, הטכנולוגיה והטכנוקראטיה. "שום עולם דמיוני שנוצר אי-פעם איננו, בה-בעת, כה רבגוני וכה נאמן לחוקיו הפנימיים, בעל משמעות כה רבה לגבי המצב האנושי הממשי, ובעת ובעונה אחת כה משוחרר מאליגוריה… יש פה יפעות הנוקבות כחרבות או צורבות כברזל מלובן; זהו ספר שישבור אל לבכם… משובח מעבר לכל תקווה וסבר": נאום ק.ס. לואיס המנוח, פאנטאסטיקן דגול בזכות עצמו על 'שר הטבעות'".

***

המאבק בין אור וחושך, הנטוע ביסוד יצירתו של טולקין, לא יכול שלא לגרור בעקבותיו את מבקשי האליגוריות. הכחשותיו של המחבר לא הועילו, והם יוסיפו, בוודאי, לחפש אחריהן גם ב"סילמאריליון", המשרטט תקופה מיתית קודמת לזו של "שר הטבעות", וגם בו נטוש הקרב האדיר בין הטוב לרע.

ההד הלשוני הוא כאן הרבה יותר תנ"כי – בנוסח תרגום-המלך-ג'יימז – מאשר בטרילוגיה; חוששני שהוא יוסיף על בעיותיהם של המחפשים ולא יגרע מהן. אבל הוא, טולקין, העיד על עצמו, במבוא שכתב לטרילוגיה, דברים אלה:

המניע העיקרי היה רצונו של מספר-מעשיות לנסות את כוחו בסיפור ארוך-באמת שירתק את תשומת-ליבם של הקוראים, ישעשעם, יהנה אותם ולפעמים אולי יגרום להם התרגשות או יזעזע אותם לפני ולפנים. רק מורה-דרך אחד היה לי, הרגשתי שלי עצמי לגבי מה שמושך או מרגש, ורבים הם אלה שמדריך זה נכשל בהם, לעתים קרובות ובהכרח, כשלון חרוץ. יש שקראו את הספר, או לפחות כתבו עליו ביקורת, ומצאוהו משעמם, מופרך או ראוי לבוז; ואני איני מוצא כל טעם להתלונן, לפי שמחזיק אני בדעות דומות על-אודות יצירותיהם שלהם …

תודו: חוש-הומור לא נעדר ממנו.

דומה שהפולמוס החריף על יצירת טולקין נמתח בעיקר לאורך הקו החוצה בין מי שמקבל את ה"אייסקפיזם" לבין מי שבוסר בו. טולקין האמין בעולמו; אמונה זו היא אחת התכונות המקנה, לדידי, ליצירתו את תוקפה. אבל יש סופרים ומבקרים המתקוממים על ה"בריחה" לתבל זו שטולקין יצר, אם מפני שהשקפת-עולמם מתנגדת להינתקות מן הריאליה, אם מפני ש"העולם התיכון" הוא, בעיניהם, אבסורד, או קאפריסה, מותרות שאי-אפשר להתיר אותם במצבנו. דיוויד הולוויי עמד על אותה "אובססיה פרטית, שיצרה עולם משלה, אשר מיליונים ניכסו אותו לעצמם וקידמו אותו בברכה כאילו היה שלהם".

אך לא הכל מוכנים לאמץ לעצמם את האובססיות הפרטיות של היוצר, אפילו הן גלגול ההוקרה למה שטולקין גרס כחוט-השידרה המבורך של החברה הבריטית. ב"סילמאריליון" ייתקל הקורא באורקים ובאלווים, באילוואתאר ובוואלינור, בסימא ובטפאל – במטבעות שיצק טולקין בבית-האוצר הייחודי שלו; יש הנוצרים את המטבעות הללו בתשוקה, ויש המשליכים אותן מבעד לחלון. פיטר ביגל, פאנטאסטיקן אמריקני נהדר, אמר על טולקין שאמונתו של זה במה שיצר היא מקור האחדות של יצירתו, "אותו בטחון עמוק… העושה את עולמו ליותר מאשר סיכום של חלקיו, ליותר מאשר המצאה שנונה, ליותר מאשר משל קליל על עוצמה". טולקין יצר את יצירתו "מעבר לכשרון ולכוח-המצאה, מעבר לידיעת הפילולוגיה, המיתולוגיה והשירה" – הוא יצר אותה "באהבה ובגאווה ובקצת טירוף".

***

ה"סילמאריליון" כפי שנערך בידי כריסטופר טולקין, יש בו 365 עמודים. מתוך זה מכיל האינדכס 42 עמודים של תרגומי שמות אלוויים ("אלווים" – לשון רבים של "אלף", א' סגולה, ל' שוואית: בן או בת של עם הפיות) ותיאורים של העמים והמקומות השונים בסיפור. לא די לכם בזאת – הרי לכם 11 עמודים הקרויים "יסודות בשמות קווניה וסינדארין", ותכליתם לשמש את המתעניינים בשפות האלדארין. לא-מעטים, גם מקרב אוהדי טולקין המושבעים, ידלגו על אלה; אחרים יקפצו עליהם בתאווה, מפני שגם הם מהווים חלק מן החלום שהיה לסיפור-מעשה. אבל אין אונס. כיצד אומר גאנדאלף הקוסם בסיימו את תקופת אחריותו לעולמנו, אחרי שהוביל ב"שר הטבעות" את מצביאי המערב בנצחונם על סאורון הרשע? "אין זה מחובתנו להתגבר על כל זרמי תבל, אלא לעשות מה שצפון בנו למען הצלת אותן שנים שבהן אנו משובצים, בעקרנו את הרעות מן השדות הידועים לנו, כדי שאלה שיחיו אחרינו תהא להם קרקע נקייה לעבדה. לא לנו לחרוץ איזה מזג-אוויר יפקוד אותם".

אגב ה"סילמארילים" הן אבני-חן שעוצבו בידי אלף (א' סגולה), ונאצר בהן מעין אור-שבעת-הימים שלנו, ויש באבני-החן הללו כוח כביר, שאותו רוצים לכבוש האיתנים משני עברי המיתרס. גם זה, כמובן אייסקפיזם; אבל – כשם שאמרה לי הסופרת אייריס מארדוק – באיזו יצירת-ספרות אין שמינית של אייסקפיזם, וכמה יוצרים יש בהם הכשרון של טולקין להפוך את האייסקפיזם שלו למיקלט כה אהוב על הרבים וכה אמין בעיניהם?



צילום המאמר המקורי

קישורים לחלקים הסרוקים של המאמר

1, 2, 3, 4, 5

אודות:

המאמר נכתב על ידי משה דור והופיע לראשונה ב-28 באוקטובר 1977, במעריב.

תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי-סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.

* התעתיק נאמן למאמר המקורי, כולל שמות של אנשים וספרים.

אודות משה דור

משה דור, נולד בתל-אביב בי' בטבת תרצ"ג, 9 בדצמבר 1932. התחנך בעיר-הולדתו וסיים בה את בית-הספר "תיכון חדש". שרת בהגנה ושימש עם קום המדינה ככתב של 'במחנה'. למד מדעי-הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ומדעי-המדינה והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. ב-1952 היה ממייסדי קבוצת "לקראת" והיה בין עורכי ביטאונה. כמו כן היה מעורכי השבועון "מאבק" ועיתון הנוער העובד "במעלה". בשנים 1954־1958 היה חבר מערכת "למרחב" ולאחר מכן שימש במשך שנים רבות כעורך הספרותי של מעריב והיה חבר המערכת. בשנים 1970־1971 השתתף בתוכנית הספרותית הבינלאומית באוניברסיטת איובה בארצות הברית ובשנים 1975־1977 שימש כנספח לעניני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. ב-1987 הוזמן כסופר-אורח באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון ובשנים 1988־1990 היה נשיא פא"ן בישראל. זכה בפרס חולון, פרס ראש-הממשלה ליצירה ובפרס ביאליק לשנת תשמ"ז. (מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה.) בקישור הזה, משה דור קורא משיריו. (מתוך המיזם של מרכז הספר והספריות בישראל.)
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות