פרק 08: זבובים ועכבישים

חמשירים מאת יואל ואינגר, המספרים על המתרחש בפרק:

הם הלכו ביער בלי אור
עד לנהר השחור
ראו סירה
בגדה השנייה
ומשכו אותה לאחור.

אך בומבור למים נפל
כי דחף אותו אייל
מיד נרדם
חלומות חלם
ולסחוב אותו לא היה קל.

כל מזונם נגמר
ובילבו היה ממורמר
על עץ עלה
הרגיש רוח קלה
ואת כולם ביאס כשחזר.

אז בומבור התעורר
ומיד התחיל לקטר
עליו צעקו
אך עדיין הוא
על סעודות להם סיפר.

אז ביער הרחק
הם ראו אור בוהק
עצות שכחו
מהשביל הם ירדו
למקום בו עם-יער חוגג.

בקסמי בני לילית הגמדים נרדמו
עכבישים רשעים אותם אז שבו
בילבו התעורר
אחריהם הלך מהר
מסביבו עכבישים קורים טוו.

בילבו אותם הציל
את העכבישים הוא הבהיל
כי אותו לא ראו
רק שיריו הם שמעו
וזה כשרון לא רגיל.

הם גילו לתדהמתם
שתורין לא איתם
אותו המלך חקר
אך לא גילה דבר
כי תורין את פיו סתם.

**

בפרק הזה ההוביט והגמדים נודדים ביער אופל. יערות היו מאז ומתמיד רקע לסיפורי הרפתקאות ואימים. כל מי שביקר ביער אירופי יכול להבין את האימה והיראה שעוררו היערות בלב האירופאים במאות הראשונות לספירה. טולקין מנסה להחדיר בקוראים את היראה הזו באמצעות האזהרות של גאנדאלף וביאורן.

**

באמצע יער אופל עובר נהר מכושף. נהרות מכושפים הם מוטיב קבוע באגדות הקלטיות. באגדות האיריות על הקדוש ברנדן (483-577 לספירה) מסופר על נהר קסום, שנמצא באי, שעל כל מי ששותה ממנו נופלת שינה עמוקה ומלאה סיוטים, וככל ששתית יותר, כך השינה מתארכת יותר. למידע נוסף על מסעותיו של הקדוש ברנדן, ראו בקישור הבא: http://www.newadvent.org/cathen/02758c.htm

טולקין הכיר את הסיפורים על הקדוש ברנדן, ובשנת 1945 אף חיבר פואמה המספרת על מותו של הקדוש. בשנת 1955 טולקין ערך מחדש את הפואמה ופירסם אותה תחת השם Imram (באירית: הפלגה, מסע). שתי הגרסאות מופיעות בכרך התשיעי של ההיסטוריה ('History of Middle Earth'). אני מביא בפניכם את הגרסה המאוחרת:

Imram

At last out of the deep sea he passed,

and mist rolled on the shore;

under clouded moon the waves were loud,

as the laden ship him bore

4

to Ireland, back to wood and mire

and the tower tall and grey,

where the knell of Clúain-ferta's bell

tolled in green Galway.

8

Where Shannon down to Lough Derg ran

under a rain-clad sky

Saint Brendan came to his journey's end

to find the grace to die.

12

'O tell me, father, for I loved you well,

if still you have words for me,

of things strange in the remembering

in the long and lonely sea,

16

of islands by deep spells beguiled

where dwell the Elvenkind:

in seven long years the road to Heaven

or the Living Land did you find?’

20

‘The things I have seen, the many things,

have long now faded far;

only three come clear now back to me:

a Cloud, a Tree, a Star.

24

‘We sailed for a year and a day and hailed

no field nor coast of men;

no boat nor bird saw we ever afloat

for forty days and ten.

28

Then a drumming we heard as of thunder coming,

and a Cloud above us spread;

we saw no sun at set or dawn,

yet ever the west was red.

32

‘Upreared from sea to cloud then sheer

a shoreless mountain stood;

its sides were black from the sullen tide

up to its smoking hood,

36

but its spire was lit with a living fire

that ever rose and fell:

tall as a column in High Heaven's hall,

its roots were deep as Hell;

40

grounded in chasms the waters drowned

and swallowed long ago

it stands, I guess, on the foundered land

where the kings of kings lie low.

44

‘We sailed then on till all winds failed,

and we toiled then with the oar;

we burned with thirst and in hunger yearned,

and we sang our psalms no more.

48

At last beyond the Cloud we passed

and came to a starlit strand;

the waves were sighing in pillared caves,

grinding gems to sand.

52

And here they would grind our bones we feared

until the end of time;

for steep those shores went upward leaping

to cliffs no man could climb.

56

But round by west a firth we found

that clove the mountain-wall;

there lay a water shadow-grey

between the mountains tall.

60

Through gates of stone we rowed in haste,

and passed, and left the sea;

and silence like dew fell in that isle,

and holy it seemed to be.

64

‘To a dale we came like a silver grail

with carven hills for rim.

In that hidden land we saw there stand

under a moonlight dim

68

a Tree more fair than ever I deemed

in Paradise might grow:

its foot was like a great tower's root,

its height no man could know;

72

and white as winter to my sight

the leaves of that Tree were;

they grew more close than swan-wing plumes,

long and soft and fair.

76

‘It seemed to us then as in a dream

that time had passed away,

and our journey ended; for no return

we hoped, but there to stay.

80

In the silence of that hollow isle

half sadly then we sang:

softly we thought, but the sound aloft

like sudden trumpets rang.

84

The Tree then shook, and flying free

from its limbs the leaves in air

as white birds rose in wheeling flight,

and the lifting boughs were bare.

88

On high we heard in the starlit sky

a song, but not of bird:

neither noise of man nor angel's voice,

but maybe there is a third

92

fair kindred in the world yet lingers

beyond the foundered land.

But steep are the seas and the waters deep

beyond the White-tree Strand! ’

96

'O stay now, father! There is more to say.

But two things you have told:

the Tree, the Cloud; but you spoke of three.

The Star in mind do you hold?’

100

‘The Star? Why, I saw it high and far

at the parting of the ways,

a light on the edge of the Outer Night

beyond the Door of Days,

104

where the round world plunges steeply down,

but on the old road goes,

as an unseen bridge that on arches runs

to coasts that no man knows.’

108

‘But men say, father, that ere the end

you went where none have been.

I would hear you tell me, father dear,

of the last land you have seen.’

112

‘In my mind the Star I still can find,

and the parting of the seas,

and the breath as sweet and keen as death

that was borne upon the breeze.

116

But where they bloom, those flowers fair,

in what air or land they grow,

what words beyond this world I heard,

if you would seek to know,

120

in a boat then, brother, far afloat

you must labour in the sea,

and find for yourself things out of mind:

you will learn no more of me.’

124

In Ireland over wood and mire

in the tower tall and grey

the knell of Clŭain-ferta's bell

was tolling in green Galway.

128

Saint Brendan had come to his life's end

under a rain-clad sky,

journeying whence no ship returns;

and his bones in Ireland lie.

132

**

"בעודם עומדים מעליו, מקללים את מזלם הרע ואת סרבולו של בומבור, ומקוננים על אבדן הסירה, אשר מנע מהם חציית הנחל שנית וחיפוש הצבי – שמעו קול ענות חלושה של קרנות יער ומשהו בדומה לכלבים נובחים במרחק. כולם השתתקו, וכאשר שרר שקט, יכלו לשמוע קולות של ציד גדול הנערך מצפון לדרך, אף כי לא ראו שום סימן לכך.

שם ישבו זמן רב ולא העזו לזוז, בומבור ישן וחיוך על פניו השמנים, כאילו לא אכפת לו עוד מכל צרותיהם.

לפתע הופיעו על הדרך שלפניהם צבאים לבנים, כמה צביות ועופר – כולם לבנים כשלג. הם הבהיקו על רקע הצללים, ולפני שהצליח תורין לעוצרם, קפצו שלושה גמדים על רגליהם ושילחו בהם חצים מקשתותיהם. אף אחד מהם לא נראה כאילו השיג את מטרתו, והצבאים הסתובבו ונעלמו אל בין העצים, כשהגמדים משלחים בהם חצים – לשווא."
(עמ' 122-123, תרגום הטייסים).

מי צד ביער אופל? רק בני הלילית יכולים לעשות זאת. מסע ציד של פיות (Fairies) הוא אלמנט שמופיע בהמון סיפורי אגדות ומיתוסים מימי-הביניים. ציד של פיות מופיע גם ב'סר אורפאו' – פואמה באנגלית תיכונה שנכתבה במאה ה- 13-14. לפואמה הזו מקורות רבים – היא מתבססת, כמובן, על אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, על אגדות קלטיות שונות וכן על המיתוס הלירי הצרפתי 'Breton Lais'. העלילה עוסקת באביר שיוצא לחפש את אהובתו באנגליה הימי-ביניימית.
טולקין עסק בפואמה הזו באופן אינטנסיבי למדי, הוא למד עליה באוקספורד ואף נבחן עליה כחלק מבחינות סיום התואר שלו בקיץ 1915.
סביר מאד להניח שהפואמה הזו השפיעה על טולקין בכמה מובנים ובמיוחד בציד של בני הלילית המתואר ב'הוביט'. שימו לב לשורות הבאות:

There often by him would he see,

When noon was hot on leaf and tree,

The king of Faërie with his rout

Came hunting in the woods about

With blowing far and crying dim,

And barking hounds that were with him;

Yet never a beast they took or slew,

And where they went he never knew.

(שורות 281-288)

התקלות בחיות לבנות (ובצבאים לבנים במיוחד) מסמלת במיתולוגיה הקלטית מפגש עם פיות או מעבר אל עולמן העל טבעי. לעתים הציד אחר הצבי הלבן מסמל את המרדף אחר החוכמה (במקרה הזה המרדף נכשל… מה כבר אפשר לצפות מגמדים?). צבאים לבנים, אגב, קיימים באנגליה.

**

הגמדים מנסים לשווא להכנס אל מסיבת בני הלילית, אך בכל פעם שהם נכנסים למעגל האורות, הכל כבה והמסיבה "עוברת הלאה", בעוד הגמדים המסכנים ממשיכים להסתובב ביער אחוזי תדהמה. הדבר נראה כמו כישוף ומאד לא אופייני לבני הלילית המופיעים במיתולוגיה או ב'שר הטבעות'. אך כפי שראינו בפרק 'מנוחה קצרה', התפיסה של בני הלילית ב'הוביט' שונה במקצת מאשר בשאר היצירות, על אף הדמיון בשמות.

תמונה דומה, של מסיבת בני לילית (פיות), אשר בן תמותה עוקב אחריה ולבסוף היא מתפוגגת כלא היתה, מופיעה בפואמה 'Sister Songs: An Offering of Two Sisters', שנכתבה על ידי פרנסיס תומפסון, בשנת 1895. פרנסיס תומפסון (1859-1907) היה קתולי-רומי אדוק במיוחד והפואמות שכתב מציגות חזיונות על גן העדן. טולקין העריך מאד את תומפסון במהלך לימודיו באוקספורד. בארבעה במרץ 1914, הוא הגיש עבודה תחת הכותרת: 'Francis Thompson', בה הוא טען שתומפסון צריך להמנות עם גדולי המשוררים.
יצירותיו של תומפסון מופיעות בפרוייקט גוטנברג. לכל המעוניין. אני מצרף כאן את השורות הרלוונטיות, אשר לפי דעתו של דאגלאס אנדרסון מבטאות את הקשר בין הפואמה של תומפסון לתמונת המרדף אחר בני הלילית ב'הוביט':

Now at that music and that mirth
Rose, as 'twere, veils from earth;
And I spied
How beside
Bud, bell, bloom, an elf
Stood, or was the flower itself
'Mid radiant air
All the fair
Frequence swayed in irised wavers.

(שורות 74-82)

 
Others, not yet extricate,
On their hands leaned their weight,
And writhed them free with mickle toil,
Still folded in their veiny vans:
And all with an unsought accord
Sang together from the sward;
Whence had come, and from sprites
Yet unseen, those delights,
As of tempered musics blent,
Which had given me such content.
For haply our best instrument,
Pipe or cithern, stopped or strung,
Mimics but some spirit tongue.

(שורות 99-111)

Next I saw, wonder-whist,
How from the atmosphere a mist,
So it seemed, slow uprist;
And, looking from those elfin swarms,
I was 'ware
How the air
Was all populous with forms
Of the Hours, floating down,
Like Nereids through a watery town.

(שורות 120-128)

Every step was a tinkling sound,
As they glanced in their dancing-ground,
Clouds in cluster with such a sailing
Float o'er the light of the wasting moon,
As the cloud of their gliding veiling
Swung in the sway of the dancing-tune.

(שורות 191-196)

I stirred, I rustled more than meet;
Whereat they broke to the left and right,
With eddying robes like aconite
Blue of helm;
And I beheld to the foot o' the elm.

(שורות 201-205)

**

"בראש קהל גדול של חוגגים ישב מלך היער עם כתר עלים לראשו על שערו הזהוב…"
(עמ' 128, תרגום הטייסים).

זהו אחד המשפטים היותר משונים בספר, והוא סותר את הכתוב ב'שר הטבעות' ובמיתולוגיה המאוחרת. המשפט מתאר את מלך בני הלילית (תראנדואיל, שלא מצויין בשמו בספר) ואת שיערו הזהוב, אך מאוחר יותר מצויין במפורש שבני הלילית היושבים ביער אופל הם מבני הלילית שלא היו בואלינור – דהיינו הסילוואן. בנספח ו' של 'שר הטבעות' כתב טולקין במפורש שלבני הלילית שיער שחור מלבד בני פינארפין. בחינה של ההיסטוריה של נספח ו' מגלה שבתחילה טולקין התכוון לנולדור ולאחר מכן העניין שונה לבני הלילית כולם.

כך או כך, משפט זה מוכיח כמעט בוודאות שללגולאס, בנו הנערץ של תראנדואיל, יש שיער זהוב, או לפחות שאַטֶנִי…

**

בין היצורים המעניינים שמופיעים בפרק נמנים העכבישים. טולקין הרבה לכתוב על עכבישים ולעסוק בהם ביצירותיו. הם מופיעים תמיד באופן שלילי, כיצורים בעלי אופי רע ומרושע. ייתכן שטולקין התייחס לעכבישים בצורה כזו בגלל ניסיונו המר באפריקה – כשהיה בגיל שלוש נעקץ על ידי עכביש טרנטולה. במכתביו מתוודה טולקין שהוא אינו זוכר את החוויה הזו, אך העובדה היא שעכבישים מסוג כלשהו נמצאים במיתולוגיה, ב'שר הטבעות' וגם בפרק הזה ב'הוביט'.

טולקין ציין בראיון רדיופוני ב-15 בינואר, 1957, בתוכנית 'Carnival of books', שהעכבישים מופיעים ב'הוביט' בגלל שאחד מילדיו שנא במיוחד עכבישים (הילד המדובר הוא מייקל טולקין). אך יתכן שטולקין הכניס את העכבישים בגלל סיבות אחרות לחלוטין. כפי שנאמר, עכבישים מופיעים ביצירותיו כבר מהשלב המתועד המוקדם ביותר.

העכבישה אונגוליאנט הופיעה כבר בגרסאות המוקדמות ביותר של המיתולוגיה, משנת 1916 (שמובאות ב- 'Book of Lost Tales'). בכל מקום בו היא מופיעה, מודגשים אופייה וצורתה העכבישית. אונגוליאנט, כפי שכולם יודעים, מילאה תפקיד נכבד ביותר בהשמדת שני העצים, בכך תרמה תרומה לא קטנה להפיכת העולם למקום פחות טוב ופחות מואר.

העכבישים המופיעים בפרק אינם קשורים, כמובן, לאונגוליאנט. על אף שהייתה קיימת בלגנדאריום באותה תקופה, טולקין עדיין לא קישר בין ספר הילדים שכתב למיתולוגיה שלו (למעט שמות ופכי היסטוריה שהוא שאל מהלגנדאריום – ראו מקרה אלרונד, בפרק 3). עכבישים תבוניים ומדברים, כמו הווארגים, לא יכולים להשתלב במיתולוגיה. מאוחר יותר, כאשר ה'הוביט' הוביל ל'שר הטבעות', המקושר ללגנדאריום, טולקין הרגיש, כנראה, צורך להסביר מהיכן הגיעה שילוב. לכן אנו מוצאים ב- 'Annals of Aman', שנכתב בשנים 1950-1951, מעט אחרי שנשלמה כתיבת 'שר הטבעות', את הפסקה הבאה:

“…and she down into Beleriand and dwelt awhile beneath Ered Orgoroth in the valley which after was named Nan Dungorthin, because of the fear and horror that she bred there. But when she has healed her hurts and spawned there a foul brood she passed away out of the Northlands, and returned into the South of the world, where she abides yet for all that Eldar have heard.”

('Annals of Arda' Section 5 §126)

זו הפעם הראשונה שבה מוזכר מוצאם האפשרי של שילוב ושל שאר עכבישי העולם. הפסקה הזו, שבה אונגוליאנט מתרבה, אינה מופיעה בגרסאות מוקדמות יותר ועכבישים אחרים אינם מוזכרים. על פי תארוך כתיבת הקטע, אני משער שההסבר לקיומה של שילוב ושל שאר העכבישים המרושעים (גם ב'הוביט'), נבנה לאחר היווצרותה של שילוב.

כדוגמת הנשרים, גם תפקידם ומראם של העכבישים משתנה מיצירה ליצירה:

ה'הוביט': דמויות גרוטסקיות וטפשיות למדי.

'שר הטבעות': יצור מפלצתי ומאיים.

הלגנדאריום: בריה מיתית שיש לה חלק ב- Arda Marred (ארדה שנפגמה) – רוע אלטרנטיבי למורגות.

**

בילבו שר לעכבישים כמה שירים, מעניין לבחון כמה מהם:

מקור

תרגום הטייסים

תרגום הנעמי

Old fat spider spinning in a tree!
Old fat spider can't see me!
Attercop! Attercop!
Won't you stop,
Stop your spinning and look for me!

Old Tomnoddy, all big body,
Old Tomnoddy can't spy me!
Attercop! Attercop!
Down you drop!
You'll never catch me up your tree

יושב לו עכביש שמן בעץ, חוטים טווה,

יושב לו עכביש שמן, אותי הוא לא רואה.

שק חוטים! שק חוטים!

די בפטפוטים,

הפסק את טוויתך אם לתפסני אתה רוצה.

גולם עץ מצחיק, כולו רק גוף גדול,

גולם עץ מצחיק מן העץ יפול,

שק חוטים! – שק חוטים!

עצלן בעצלנים,

אותי הן לא תמצא ותאבד הכל.

עכביש שמן גדול

לראות אותי אינך יכול.

עכביש – עסק ביש!

חפש אותי – חיש-חיש-חיש!

עכביש שמן גדול

הזהר – נפול תיפול!

רד למטה בקפיצה

חפש אותי ולא תמצא!

קל לראות שכל המתרגמים עקפו באלגנטיות את המילה Attercop, מן הסתם הם לא הבינו אותה, ובצדק. כמו הרבה מונחים ב'הוביט', מדובר בוורסיה של מילה באנגלית עתיקה: attorcoppa (המילה השתמרה גם באנגלית התיכונה כ attercop(pe( אך לא נמצאת באנגלית המודרנית). משמעות המילה היא 'עכביש': ator 'רעל' + cop 'ראש'.

מילה נוספת שהמתרגמים לא ממש ידעו מה לעשות איתה היא Tomnoddy. לפי מילון אוקספורד פירוש המילה הוא אדם טיפש.

Lazy Lob and crazy Cob
are weaving webs to wind me.
I am far more sweet than other meat,
but still they cannot find me!

Here am I, naughty little fly;
you are fat and lazy.
You cannot trap me, though you try,
in your cobwebs crazy.!

לוב העמלן וקוב המטומטם

טווים קורים לכרכני,

ערב הנני מכל מטעם,

אך אינם יכולים למצאני.

הנני כאן זבובון שובב,

כולכם הולכי בטל;

לא תלכדוני, אף בעמל רב,

כי אני בכם אתעלל.

עכביש – אמן מוכשר

אורג קורים לתפוס אותי

אני מתוק מכל בשר

אך לא תוכל למצוא אותי.

הנה אני פה – קיש קיש קיש.

תפוס אותי, גע בי, גע,

לא תתפסני, עכביש,

אורג קורים כמו משוגע.

שתי מילים לא ממש מובנות פה: cob ו- lob, שתיהן מילים באנגלית עתיקה. lob משמעה עכביש (מכאן בא השם Shelob – 'עכביש נקבה'). גם משמעותה של המילה cob היא עכביש, אך בדרך כלל מילה זו אינה מופיעה לבדה אלא כצירוף עם המילה web, כך cobweb הם קורי עכביש.

**

"האנשים החוגגים בלילה היו אלף היער, כמובן, אין הם אנשים רעים, אך אם יש להם מגרעת – הרי היא אי אמונם בזרים. על אך שקסמיהם חזקים היו, בכל זאת היו זהירים מאד. שונים מן האלף הגבוהים שבמערב, יותר מסוכנים ופחות חכמים, מפני שרובם (יחד עם קרוביהם המפוזרים בגבעות ובהרים) היו צאצאי השבטים העתיקים, אשר מעולם לא נדדו לארץ הפיות שבמערב, מקום שם האלף הבהירים והכהים שכנו במשך דורות. שם במערב החכימו והשכילו והשקיעו את חכמת הערמומיות והכישוף ביצירת דברים נאים ונפלאים, לפני שחזרו לעולמנו אנו, העולם הרחב." (עמ' 139, תרגום הטייסים).

ובאנגלית:

The feasting people were Wood-elves, of course. These are not wicked folk. If they have a fault it is distrust of strangers. Though their magic was strong, even in those days they were wary. They differed from the High Elves of the West, and were more dangerous and less wise. For most of them (together with their scattered relations in the hills and mountains) were descended from the ancient tribes that never went to Faerie in the West. There the Light-elves and the Deep-elves and the Sea-elves went and lived for ages, and grew fairer and wiser and more learned, and invented their magic and their cunning craft, in the making of beautiful and marvellous things, before some came back into the Wide World.”

לא אכנס במאמר הזה לתולדותיהם של בני הלילית ולתפיסתו של טולקין אותם. דאגלאס אנדרסון מציין שינוי מעניין שנעשה בין המהדורות:

במהדורה הראשונה (1937) נכתב:

"The Deep-elves (or Gnomes) and the Sea-elves lived for ages"

ואילו במהדורה השלישית (1966) מופיע:

"The Deep-elves and the Sea-elves went and lived for ages"

השינוי הזה נעשה כדי להתאים את הכתוב ללגנדאריום, בו הנולדור (בני הלילית העמוקים) נקראו בתחילה 'נוֹמִים'. בשלב מאוחר יותר של כתיבת הלגנדאריום, טולקין זנח לחלוטין את השימוש במונח הזה.

הפסקה הזו יכולה להראות על הקשר בין הלגנדאריום לבין ה'הוביט', אך אני חולק על הטענה הזו. בשלב זה, טולקין כלל לא התכוון ליצור קשר בין ה'הוביט' ללגנדאריום. השיבוץ של שמות וגזעים מתוך הלגנדאריום נעשה, כפי שטולקין עצמו ציין, לשם הנוחות וכדי להימנע מהטורח של המצאת שמות ומושגים חדשים. לעתים דווקא עצם השימוש במונחים מהלגנדאריום ב'הוביט' גורם לבעייתיות. בעיית 'אלרונד-גלאמדרינג' שהעליתי קודם לכן היא דוגמא לכך. כאן יש בעיה נוספת – כיצד ניתן להסביר את המשפט: "Though their magic was strong"? ומה עם ה- Faerie? זוהי מילה שטולקין השמיט לחלוטין בגרסאות המאוחרות של הלגנדאריום.
המשפט הזה לא מוכיח שטולקין התכוון מלכתחילה לקשר את ה'הוביט' למיתולוגיה. לכל היותר הוא מראה שטולקין השתמש בחלקים מהמיתולוגיה תוך כדי כתיבת ה'הוביט'.

דוגמא נוספת לשאילת מוטיבים ואלמנטים מהמיתולוגיה אנו יכולים לראות במשפט הבא:

"בימים עתיקים היו להם מלחמות נגד גמדים, אותם האשימו בגניבת אוצרם. רק הוגן יהיה זה לומר שלגמדים היתה גרסה אחרת והיא – שהם לקחו רק את המגיע להם, כי מלך האלף התמקח איתם על עיבוד זהבו הגולמי, ולאחר מכן סירב לשלם את שכרם."

זה כמובן איזכור לסיפור על המלך תינגול מדוריאת ולמשיסת מנגרות. הסיפור הזה היה קיים כבר בגרסה הראשונית של הלגנדאריום (המופיעה ב- 'Book of Lost Tales II'), והוא השתנה כמעט בכל גרסה.

**

ולסיום, קצת פיקנטריה – שימו לב למשפט הבא: "Then the elves put thongs on him…" בתקופתו של טולקין thongs היו חוטי עור המשמשים לקשירה, בתקופתנו המשמעות השתנתה במקצת ומשמעותה של המילה thongs באנגלית היא… חוטיני! להבהרות: http://trinidad_parties.tripod.com/thongs.htm

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות